טרם הצבא:

כשהייתי נער, ידעתי מעט מאוד על הצבא ותפקידיו השונים. כשהגיוס התקרב, רציתי להתקבל לסיירת אך זה היה מאוחר מידי מפני שהייתי נער שברירי ללא כושר גופני וללא הכנה מנטלית ומודעות לאתגר, לכן כשלתי ביום סיירות. מה שכן, תמיד היה לי ראש ורצינות ולכן השקעתי והצלחתי במבחני הצו הראשון שקבעו לי נתונים גבוהים שבהמשך הדרך יעזרו לי מאוד.

עם פרופיל 97 וללא איתור מוקדם לאף יחידה, התגייסתי כמו רבים וטובים לחיל רגלים, לחטיבת גבעתי. גויסתי בגיוס השלמות, לאחר שהגיבוש החטיבתי התרחש ולכן לא ניתנה לי ההזדמנות להתקבל לסיירת החטיבה (בכנות אומר שלא הייתי עובר את הגיבוש בתקופה זו) ולכן נשלחתי ישירות לגדוד רותם.

שירות בגבעתי:

קשה לתאר את השוק הראשוני של ילד שמגיע לראשונה לבא"ח גבעתי בקציעות, אז אומר שזה היה השוק הגדול בחיי. בתוך תוכי עוד לא עיכלתי את העובדה שאני הולך להיות לוחם, קרבי, אוחז נשק. המציאות בטירונות היא שבאמת אין זמן לחשוב על כלום.

הייתי עסוק בלשרוד יום אחרי יום, מההשכמה ב5 וחצי בבוקר עד שעת הת"ש בעשר בלילה – טרטורים, צעקות, אוכל מגעיל, עבודות לוגיסטיות, ניקיונות, עוד טרטורים, מסעות, ריצות ועוד. זכור לי שהייתי חלש פיזית. במסע האלונקות הראשון, בקושי הצלחתי להישאר מתחתיה לכמה שניות. מעבר לקושי הפיזי, היה לי קשה עם הסביבה בהתחלה. לראשונה בחיים כופים עלייך להיות במחיצת 100 אנשים שעם חלקם לעולם לא הייתי מדבר או מתחבר בסיטואציה אחרת בחיים. כשאדם לא מוצא חן בעיניך באזרחות, אתה יכול להתעלם ולהתקדם, בצבא אתה צריך להתמודד.

הזמן עשה את שלו והתחלתי להתרגל. גיליתי שאני נמצא בכיתה טובה עם חברים טובים שאני בקשר איתם עד היום (10 שנים). התחזקתי ואני יכול לומר שלאורך שירותי, לעולם לא הפסדתי מסע או אימון עקב פציעה או פרישה.

לאחר האימון המתקדם, יועדתי לצאת לקורס מכים. היה ברור לי שזה ההמשך המתבקש. יצאתי להכנה לקורס מטעם החטיבה, שאותה לא עברתי. במבדקי הכושר, הניווטים והמבחנים העיוניים הייתי מטובי ההכנה, אך המפק"צ (מפקד צוות) שלי הדיח אותי בטענה שאני עדין מידי, לא מספיק "ערבי" לטענתו ויהיה לי קשה לפקד על חיילי הגדוד. יצאתי מהסיפור מבואס. חזרתי לגדוד שלי ונאמר לי שהחליטו להוציא אותי לעוד הקצאה של הקורס עקב הנתונים הגבוהים שלי, את ההכנה הזו עברתי ויצאתי לקורס בביסל"ח 17 .

ביליתי שם תקופה יפה שבסופה חזרתי לגדוד לפקד על כיתה בפלוגת המסלול. זו הייתה פלוגה מאוד לא ממושמעת וזו הייתה טבילת אש רצינית. אני זוכר שעשיתי עם עצמי הסכם – מותר לי לטעות, אבל אז ללמוד ממנה ולא לחזור עליה שנית. וכך ניסיתי להתנהל.

מיונים לטיס

בהמשך השירות, בקו צפון בהר דוב. הגשתי בקשה לעבור לחיל האוויר ולהתחיל קורס טיס. פה המקום להזכיר כמה חשוב לקחת ברצינות את המבדקים של הצו הראשון, כפי שאתם רואים זה יכול לפתוח דלתות מעניינות. זה התחיל בתור בדיחה למען האמת, וכל זימון למבדק שקיבלתי, לקחתי בתור יום חופש כיף מהצבא. בסופו של דבר, לאחר תהליך של כמעט שנה שבה עברתי את כל המבדקים, קיבלתי זימון לגיבוש.

אציין שזו הייתה השנה השלישית והאחרונה שלי בצבא, שבה בין היתר הייתי סמל מחלקה של חיילים חדשים, מהרגע הראשון בטירונות למשך עשרה חודשים, וזו החוויה החזקה והטובה ביותר שאני לוקח מהשירות בגבעתי. חווית ההדרכה היא משהו שלא הכרתי ולא הייתי מודע לעוצמה שיש בה.

גיבוש טיס

במקביל, התחלתי לחשוב מה ארצה לעשות כשאשתחרר. כשהבנתי שאין לי כ"כ כיוון, החלטתי שאתגר כמו קורס טיס הוא מטרה ראויה, לכן הלכתי לגיבוש, עם פז"מ (משך תקופת השירות) של שנתיים ו-7 חודשים, ותיזזו אותי יחד עם ילדים בני 17. אני זוכר שחשבתי שיהיה לי קל, אבל בפועל היה לי קשה. גיבוש טיס הוא בעיקר מעצבן ומתסכל. שישה ימים של חוסר נוחות וסבל, כבראש המחשבה ש"מה אני לעזאזל עושה פה? עוד 3 חודשים אני מתחפש"ש (חופשה לפני סיום השירות)!".

להפתעתי עברתי את הגיבוש. כל החברים מהגדוד חשבו שאני משוגע. קשה להבין מהלך כזה, כשכל השירות חייל מחכה לשחרור, ואז ממש רגע לפני השחרור מכוון למסלול של עוד 12 שנים בצבא.

חזרתי לגדוד ותפסנו קו בצפון עזה למשך חודש. ביום שבו הייתי צריך להשתחרר מהגדוד לדחיית שירות של לפני ההתחלה החדשה בחיל האוויר, התחילו להמטיר עלינו מרגמות מכל כיוון. באותו היום חוסל בכיר בחמאס, מה שהוביל להתלקחות ולמבצע עמוד ענן. זו הייתה החוויה המבצעית הרצינית הראשונה בשירות שלי, אבל למען האמת כל מה שרציתי היה לסיים כבר את הסיפור בגבעתי כדי שאספיק לנוח לפני הקורס. בסוף גם זה עבר בשלום, ומיד יצאתי הביתה לדרך חדשה.

פרח טיס

התחלתי קורס טיס בחצרים בגיל 21 וחצי, לאחר כמעט 3 שנים של שירות סדיר. בדיעבד אומר שזו הייתה החלטה מצוינת וחוויה לכל החיים, אבל באותו הרגע היו ספקות – האם הצעד נכון? אני יכול להשתחרר ולטוס לטייל. עבדתי קשה 3 שנים ועשיתי את שלי. הסיכוי לסיים הוא קלוש וכולי.

2 מחשבות ליוו אותי לאורך התקופה שלי בביס"ט (בית ספר לטיסה):

1. אני יכול בכל שלב לסיים פה ולהשתחרר, אז אין לי זכות להתבכיין ולהתלונן.

2. ראיתי את זה בתור משחק, אני רוצה לקחת חלק באתגר הזה, וחלק מהכללים הוא שיכולים להעיף אותי מהמשחק בכל שלב, גם לאחר שנתיים או שלוש. אמרתי לעצמי שזה שווה את הסיכון.

הטיסה הראשונה בסנונית הייתה הטיסה הראשונה שזכורה לי בחיי.

בגדול, החוויה מטיסות המיון היא קשה. הפואנטה היא, ולמעשה לכל אורך הקורס הזה, הוא להראות גרף למידה. לתחקר ולשפר. פחות חשוב כמה אתה גרוע בהתחלה אבל ממש משנה איך אתה לומד מטעויות ומשתפר מחר. בנוסף, נותנים לך משימות אולי בלתי אפשריות רק כדי לראות איך אתה מתמודד עם כישלון.

עברתי את טיסות המיון והמכין והגעתי לבסיסי, שהוא השלב הקרקעי שכולל ניווטים, מילוט, מסעות ובין היתר גם קורסים באקדמיה. אחד השיאים של שלב זה היה ניווט בדד של 50 קילומטר בצפון. כמה שזה היה מדהים, זה היה מתיש.

בקושי ראיתי את הבית, ואציין שבניגוד לתקופה בגבעתי, זה ממש לא היה סיפור גדול. אהבתי את חיל האוויר. אהבתי את השימוש בראש ואת האתגר. אהבתי את ההוויה המיוחד.

לאחר שנה וחודש, אחרי שעשיתי צ'ק קרב, צ'ק מסוקים וצ'ק נווטים (מסלול מייסר של חודשיים, מכונה "צ'ק חמורים") הודחתי עקב רמת טיסה נמוכה. למרות שלדעתי הייתי הכי גרוע בטיסות במסוקים, אציין שאלו היו הטיסות המהנות ביותר.

לקראת הסוף, המורל שלי התחיל לרדת. הרגשתי שאני כבר לא מספיק טוב, שאני לא ברמה הנדרשת, יחד עם העייפות והמיאוס של להימצא במבחן לאורך חודשים, יום אחרי יום. המחשבה (המטעה תמיד) האם יכול להיות שזה לא בשבילי החלה לחלחל, לראשונה התחלתי להרגיש באמת שאולי זה הסוף מבחינתי, זה אכן היה.

אחרי שמדיחים חניך מבית הספר לטיסה, הפסיכולוג של בית הספר נפגש איתו וגולל בפניו את רשמיו ה"סודיים" ממהלך הקורס. נאמר לי שבשלב הקרקעי הייתי מצויין, ובכל הקשור לרמת טיסה – ממוצע מינוס.

בתוכי הבנתי שפחדתי להשתחרר ולהתעסק עם המון שאלות קשות. מה אעשה בחיים? מה אלמד? מי אני רוצה להיות? שאלות שהיה לי קל להתחמק מהן תחת העומס העצום של הקורס, ולכן הייתי שמח למחצה על האפשרות להתמודד עם האתגר הבא, האזרחות.

השאלה האם היה עדיף לי להמשיך בקורס תישאר כנראה פתוחה, אבל זה לא ממש מיוחד כי כל בחירה (בכפייה או ברצון) בחיים במסלול אחד מותירה, בעלטה, מסלול אפשרי אחר.

לקראת הגיוס

אתחיל בהצגת נקודת הפתיחה שלי באותה התקופה על מנת להראות לכם שלפעמים להיות עקשן מאוד ולהאמין בדרך שלך יכולה לגרום גם לגופים גדולים כמו צה"ל להקשיב לך.

אני ילדה/בחורה מבית דתי במצב סוציו-אקונומי לא מרהיב וללא קשרים כלל במערכת הצבאית ובכלל בחלונות הגבוהים.

כתלמידה התחנכתי בבית ספר דתי המיועד לבנות בלבד, הלימודים בבית הספר כללו עולמות תוכן עשירים ביותר, הרבה מעבר לתעודת הבגרות. תמיד הייתי תלמידה טובה אומנם לא זו שאוספת תעודות הצטיינות בארון זכוכית אך מספיק טובה על מנת לשמור על האופציות פתוחות בשירות הצבאי והלאה.

באופן טבעי בית הספר הכווין את התלמידות בעיקר לשירות לאומי משמעותי ולעשייה חברתית משמעותית ולא לשירות צבאי בצה"ל. מטבע הדברים הכנה לקראת הגיוס והשירות הצבאי לא היוותה חלק מתוכנית הלימודים כלל על כן כמו רבים אחרים התחלתי לחקור ולבחון האם קיים מסלול שהוא נכון עבורי במסגרת הצבאית? ואם כן מהו?

לקראת הצו ראשון

אני אציין כאן כי על אף שיש לי שלושה אחים גדולים שהיו בצבא לפני העדפתי לקרוא ולשאול שאלות בעצמי ואל הצו הראשון לא התייצבתי מיד כשנשלח אלא רק אחרי ששמעתי חוויות ממספר חברים (כמובן מחוץ לבית הספר) שכבר הלכו לצו הראשון וחזרו עם תובנות..

כן, פחדתי שאולי אני עושה משהו חמור אבל לשמחתי הוא השתלם ?

שימו לב לקחתי כל עצה בערבון מוגבל כי לא כל מה שמתאים ונכון למישהו אחר יתאים גם לי לאחר שבחנתי את מבנה יום המיונים בצו הראשון הבנתי כי מרבית הידע הנדרש הוא ברמה לא גבוהה במיוחד וכולל ידע בעברית ומתמטיקה שנרכש לאורך השנים בבית הספר.

חלק נוסף של יום המיונים כלל בחינה פסיכוטכנית אליה אצטרך להתכונן כיוון שסוג הבחינות הזה לא היה קיים בבית הספר בו התחנכתי ולכן לקראת הצו חיפשתי ספרים בהם ניתן לתרגל תרגילים פסיכוטכניים.

חלק הבחינה הפסיכוטכנית הינו משמעותי ביותר כיוון שכמו שציינתי הוא אינו נסמך על יכולת השינון והלמידה אלא על יכולת זיהוי דפוסים ולכן הוא מקבל משקל משמעותי בקביעת ציון הדפ"ר. אך אל חשש ניתן להשתפר משמעותית ובפרק זמן קצר באמצעות תרגול

שימו לב יום המיונים בצו הראשון הינו משמעותי ביותר בקביעת הדפ"ר (דירוג פסיכוטכני ראשוני) והקב"א (קבוצת איכות) ולא ניתן לשפר או לתקן בחינות ומיונים שלא התנהלו כהלכה ביום זה אז תבואו מוכנים וממוקדים

מיונים

לאחר הצו הראשון התחלתי לקבל זימונים למיונים במסלולים שונים של הצבא, בעיקר מסלולים הקשורים לחיל המודיעין (עם פרופיל 97 אני מניחה שאם הייתי גבר הייתי מקבלת גם מיונים למסלולים קרביים..)

במטרה לשמור על כל האופציות פתוחות הלכתי לכל המיונים שנשלחו אליי ואני ממליצה גם לכם להגיע לכל המיונים אלא אם כן אתם בטוחים ב 100% שאתם לא מעוניינים במסלול שמציעים לכם

בכיתה י"ב כבר החלטתי שאני רוצה שירות צבאי שיהיה משמעותי עבורי ועבור העתיד שלי לא פחות מאשר עבור הצבא והדרך הטובה ביותר תהיה להתגייס למסלול העתודה הצבאית.

לשמחתי התקבלתי והתחלתי במסלול הלימודים לקראת העתודה. לא ארחיב בנושא אבל בסופו של דבר החלטתי לפרוש מהעתודה הצה"לית. בעת הפרישה הועברתי לגיוס מן המניין אך בשל העובדה שהתמיינתי לעתודה המנילה שלי בוטלה אוטומטית ולא יכולתי לבחור את המסלולים שהוצעו לי קודם לכן.

גם כאן לא התייאשתי וביום הגיוס עצמו חיפשתי את הגורמים שיכולים לסייע לי להפיק את המיטב מהסיטואציה: קציני קישור, השמה, ניטוב, גורמים המסייעים לפריפריה וכל מי שרק היה מוכן להקשיב על מנת לוודא שלא אפול בין הכיסאות.

והצלחתי לכוון לשירות כמנהלת רשת מחשוב, אני אציין שלא עברתי כל הכשרה או לימודים בעולמות המחשבים לפני הצבא ולכן זהו הישג לא מובן מאליו עכשיו רק צריך להגיע ליחידה טובה בה אוכל לתרום לצבא וגם להתפתח

בשלב הזה הבנתי שאני צריכה להשקיע מאמץ ולהיות מהתלמידות הבולטות בקורס מבחינת ידע ומבחינת הסתגלות ועבודה עם אנשים ובסיום הקורס ביקשתי בשיחה אישית עם סמלת הקורס להגיע לממר"ם

אני מודה שלא היה לי נעים לבקש את זה ובאופי שלי האמנתי שאם משהו מגיע לי המערכת הצבאית תראה את זה אבל זה לא תמיד נכון ולשמחתי לא לקחתי סיכון וביקשתי בצורה ברורה להגיע לממר"ם ובקשתי התקבלה.

בדיעבד אני יודעת שאם לא הייתי מבקשת והייתי מגיעה בסופו של דבר למקום אחר הייתי מתחרטת על כך אז אל תתביישו ותביעו את עצמכם, מקסימום יגידו לכם לא או שיקרה לכם מה שקרה לי ותגיעו לאן שרציתם

שירות צבאי

לאורך השירות בדרך כלל ישנם שני מסלולים שניתן לכוון אליהם, פיקודי ניהול או מקצועי.

אני בחרתי ללכת על הכיוון המקצועי מתוך ראיה כי לאחר השירות הצבאי ארצה להמשיך לעבוד בתחום המחשבים, זו החלטה שניתן לקבל לאורך השירות ולא צריך להחליט עליה מראש אבל שימו לב תמיד לדאוג לכך שלאורך כל הדרך הצבא והמפקדים יראו בכם ראויים לשני כיווני הפיתוח.

בצבא יש הרבה גורמים מחליטים שלעיתים קרובות רואים את טובת המערכת מעל הכל אבל חייל טוב הוא חייל שנהנה ממה שהוא עושה ואם תדעו להציג את עמדתכם בצורה שתציג את טובת צה"ל בראש קיים סיכוי טוב שתקבלו את מבוקשכם

מסקנות/המלצות

• הכל בראש – במיוחד בצבא לא משנה מה נקודת הפתיחה שלך אנשים יראו אותה רק אם תיתן להם את האפשרות לכך. לכן תקפידו להאמין בעצמם ולהיות בהלך רוח של אני יכול!
• צו ראשון – התכוננו היטב לצו הראשון כיוון שהוא יקבע אילו מיונים ישלחו אליכם ואילו תפקידים יהיו פתוחים עבורכם
• מיונים – גשו לכל המיונים אליהם תישלחו על מנת לשמור על כל האופציות פתוחות
• הכנה למיונים –ככל שתדעו יותר ייגדל הסיכוי שלכם להתקבל למסלול אליו תתמיינו, מסלול שנפסל לא ניתן להחזיר!
• התאמה אישית – בחנו היטב כל מסלול בעיניים שלכם כיוון שלא כל מה שמתאים למישהו אחר יתאים גם לכם
• אל ייאוש – בכל נקודה בשירות הצבאי כדאי לדבר ולכוון את מסלול השירות שלכם למסלול אותו תבחרו, אופטימיות תביא אותכם רחוק, פסימיות תשאיר אתכם במקום
• נצלו את הרגע – בכל מקום אליו תגיעו תשאפו למצות את יכולותיכם זה ישתלם לכם בעתיד

ואסיים בנימה אופטימית, לקראת סיום השירות הצבאי הצלחתי לשכנע את המפקדים שלי לשלוח אותי לקורסי העשרה באחת המכללות הנחשבות בתחום המחשבים ולאחר השירות התקבלתי לאחת מחברות ההיטק הגדולות בעולם…