מש"ק פרויקטים במודיעין

שלום לכולם,

נתחיל מזה שאת שירותי העברתי באחת היחידות המיוחדות והמסווגות ביותר בחיל המודיעין, שימשתי כמש"ק אחראי על פרויקטים עליהם אינני יכול לספר לכם. לפני שאתחיל בסיפור שלי לעבר שירותי הצבאי חשוב לי שתקבלו מעט רקע על הדמות שאתם עומדים להכיר, אציג בפניכם אותי לפני מספר שנים (בין הגילאים 14-18).

חיל מודיעין משפחה: בעלת 5 ילדים, שני אחים גדולים ושתי אחיות קטנות.

תחביבים: מחבב את כל סוגי הספורט (כדורגל, כדורסל…) ובפרט אוהב לבלות בים (ריצה, מטקות, צלילה וכו').

אם נסכם בתמציתיות, ילד פעיל שאת רוב יומו  מבלה עם חבריו, ובקשר ללימודים? טוב זה לא היה בראש מעייני לפני כיתה י' אך מעולם לא זלזלתי במקצועות הליבה: מתמטיקה, אנגלית ולשון ולמה אני מזכיר זאת, מכיוון שזאת התקופה שאפשר לקחת את עצמך בידיים בקלות.

מקצועות לימוד: 5 יחידות מתמטיקה, אנגלית, פיזיקה, מחשבים ועוד מקצועות נוספים.

שונות: בנוסף ללימודים כבר בגיל צעיר התחלתי לעבוד במפעל (בגיל 14) ועוד הרבה עבודות מזדמנות, בגיל 15 כבר הייתי מלצר באולם יוקרתי (הייתי מהמגודלים האלה שבגיל 13 נראים בני 16), אם אתם שואלים איך הספקתי לעבוד בגיל צעיר כל כך?

טוב אז לא אשקר פעמים רבות הברזתי מהשיעורים לצורך העבודה (בעיקר שיעורים שלא עניינו אותי). הדברים הקטנים הללו הפכו אותי למה שאני היום. אני חייב לציין שהעובדה שעבדתי בהרבה עבודות וגם הוצאתי תעודת בגרות טובה הרשימו מאוד את המראיינים שלי ברוב המיונים בצבא, וגם את מפקדיי במהלך הצבא זה מראה על תכונה מאוד חשובה בכל חייל, אדם בעל ראש על הכתפיים ואיש עבודה השילוב המושלם לתפקיד ששירתי בו בצבא.

לקראת הצו ראשון

התלבטויות רבות היו לי בחיים ואחת מהמרכזיות הייתה, מהי צורת השירות שעלי לכוון להגיע בשירותי הצבאי. בכיתה ט' נערים כבר מתחילים לחשוב ולהתעניין בכל הקשור לצה"ל, גם אני כמו ילדים אלו התחלתי לרחרח בשאלות לחיליים ובמחקרים קטנים באינטרנט.

בשלב מסוים התחלתי לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל באימונים פשוטים, אני באופן ספציפי התעניינתי בתחילת דרכי ביחידת החילוץ 669. עם הזמן תוכנית האימונים הפכה ליותר אגרסיבית בעזרת אחי הגדול שהנחה אותי באימונים (הוא שירת באותה תקופה בסיירת יהלום). במבט לאחור אני חושב שחשוב מאוד לאדם שרוצה להגיע ליחידות מיוחדות בצה"ל להצטרף לקבוצות הכנה לצה"ל שידריכו אותם.

כיתה י'/יא' הינה תקופה מאוד קריטית לכל מלש"ב, שנה שרוב התלמידים נפגשים עם יום הצו-ראשון, באותה שנה כבר התחלתי לשמוע יותר ויותר המלצות של אנשים לעשייה שנעשית שם בחיל המודיעין ומאוד התחברתי למה ששמעתי, את רוב ההמלצות והעצות אותם קיבלתי היו מאחיי הגדולים וחבריהם.

אני מאוד מאמין במשפט "אין חכם כבעל ניסיון" אך גם חשוב מאוד לדעת עם מי להתייעץ, יש חיילים שלא אוהבים את המסגרת הצבאית, לפי דעתי הסיבה העיקרית לכך שהם לא טרחו לחפש להתמיין לתפקידים שיתאימו להם, פשוט נתנו לצה"ל לעשות את הבחירה בשבילם (בעיני טעות איומה!!!)- צה"ל רוצה לשים אתכם במקום שתיתנו את המיטב שלכם.

מספר חודשים לפני יום הצו ראשון הגעתי למסקנה ברורה שאני רוצה להיות בחיל המודיעין בדגש על התחום הטכנולוגי ובמידה ולא אצליח יש לי תוכנית ב' והיא שאנסה להתקבל לסיירת. שתי סיבות שבגללן הגעתי למסקנה שאני רוצה להיות בחיל המודיעין:

      •  הרגשתי שיש לי יתרון מסוים בתחום הלימודים ואם אצליח לשלב עשייה + מחשבה זה יעניק לי סיפוק עצמי רב, הערכתי שבמקומות אחרים זה פחות נפוץ.
      •  אנשים רבים רוצים להיות בסיירות מיוחדות ולכן הצבא ימצא מתוכם את האנשים המתאימים, בניגוד לכך אני חשבתי שאין מספיק מבחר בכוח אדם איכותי שמתאים לתפקידים מיוחדים בחיל המודיעין (בזה טעיתי, יש כל כך הרבה אנשים מוכשרים וחכמים, בכלל לא דמיינתי שהם קיימים) ובאמת במהלך שירותי הצבאי הבנתי כמה חסר לחיל המודיעין כוח אדם איכותי.

הצו ראשון

מספר שבועות לפני הצו ראשון עשיתי מחקר קטן על כל השלבים של הצו-ראשון ומה ההשפעות שלהם לעתיד שירותי הצבאי, המסקנות שהסקתי הם שמי שמתכנן להתקבל לסיירות/חיל המודיעין או לתפקיד מעניין אחר, בראש ובראשונה את הצבא מעניין הדפ"ר והקב"א.

הבנתי שיהיה לי קשה מאוד להשפיע על ציון הקב"א (קבוצת איכות), אני חייב להגיד שמי שרוצה לשרת ולתרום בדר"כ יקבל ציון קב"א שהוא די גבוה במיוחד, היום יש פחות חשיבות לקב"א בעיני הרבה יחידות (מניסיון שלי). אך מה שכן ידעתי שאם אצליח לתרגל כמה שיותר שאלות דומות למבחן הדפ"ר יש לי סיכויים גבוהים יותר להצליח במבחן הדפ"ר (אני חייב לציין שבעבר היו מעט דרכים ללמוד חוץ ממספר שאלות קטנות שפוזרו על פני הרבה אתרים).

אז באמת למדתי והתכוננתי ולמרות שרוב השאלות שפתרתי לפני לא היו דומות הם עזרו לי לא להיות מופתע מהשאלות ולדעת איך לפנות אליהן לכן אני ממש ממליץ לכל ילד שיפתור כמה שיותר שאלות, במיוחד כשיש לכם הכל מוכן בערכה של דפ"ר 90 זה עלול לשנות לכם את כל השרות הצבאי.

הגיע יום הצו הראשון כמו כולם גם אני טיפה התרגשתי, אך ידעתי  מה מצפה לי. תחילה הגעתי ללשכת גיוס ערכתי את  הבדיקה הרפואית לאחר מכן את האימות נתונים (תשתדלו להשקיע גם באימות נתונים, זה משפיע מעט על הקב"א לפי מיטב ידיעתי). לאחר שחיכיתי די הרבה זמן (מלא זמן!!!) אמרו לי להיכנס לעשות את מבחן הדפ"ר.  שמחתי לראות שכל מה שאמרו לי שכדאי להתמקד בו היה במבחן, ההכנה המוקדמת מאוד עזרה לי.

סיימתי את המבחנים ולאחר כשבועיים קיבלתי ציונים ממש טובים, לאט לאט עם הזמן הגיעו גם הרבה מכתבים למיונים מעניינים בכל מיני מקומות.

מיונים

כלל חשוב שאחי אמר לי: "אל תפספס בשום אופן שום מיון" וכך עשיתי, בתחילת כיתה יא' קיבלתי מיונים לתוכנית גמא (קורס מודיעין שמלמד תכנות ברמה גבוהה מאוד) הלכתי למתקן רמות ששם התבצעו המיונים. נערכו שם מבחנים שדורשים ידע מקדים וגם מבחנים ללא צורך בידע מקדים (אני ממליץ למי שרוצה להתקבל לתוכנית והוא במגמת מחשבים כדאי לו לעשות את המבחן בכיתה יב' מכיוון שבכיתה יב' כנראה תהיו ברמה הגבוהה יותר בידע התכנותי, אז אם תצליחו לדחות – אני ממליץ) לאחר כחודשיים קיבלתי תשובה שלא התקבלתי.

כחודש אחרי קיבלתי זימון למיון של חיל המודיעין ליחידה הטכנולוגית (תוכנית מומנט) המבחנים היו מעניינים ומאוד התחברתי לשאלות המבחן הרגשתי שבתחומים שנבחנתי בהם, הייתי טוב. כחודש לאחר מכן קיבלתי שוב זימון למבחנים נוספים ליחידה הטכנולוגית עשיתי את המבחנים  והרגשתי שעוד פעם היה לי כיף לפתור אותם.

לאחר תקופה קצרה קיבלתי דואר שעברתי את המבחנים ועלי להתייצב בבית פרטי מסויים ששם יעשו לי את הראיון הגעתי למקום וישבו לפני 4 מראיינים (לאחר מכן נהיינו חברים) אלו היו אנשים מהיחידה אליה התמיינתי. כל מראיין בא מתחום אחר והם מהטובים ביותר בתחום זה. הם שאלו אותי שאלות מכניות ופיזיקליות, שאלות שעל חלקן הצלחתי לענות וחלקן לא הצלחתי היום אני יודע שהיה חשוב לאנשים אלו לדעת אם האדם שממולם הוא בעל מוטיבציה ורוצה לעבוד.

בדיעבד המראיינים התרשמו מאוד (שאלתי אותם כששירתי ביחידה), לאחר כחודש קיבלתי מכתב שהתקבלתי. רק שעלי לעבור תחקיר בטחוני שכמעט כל חייל במודיעין עובר. כחצי שנה לפני הגיוס ידעתי כבר שמובטח לי מקום ביחידה מאוד מעניינת בחיל המודיעין.

כמה מילים על השירות

אני יכול להגיד שבשירות הצבאי שלי עסקתי בתחומים טכנולוגים מהמתקדמים ביותר בעולם, האנשים איתם עבדתי הם מהחכמים והאיכותיים ביותר שראיתי ולכן גם זה איפשר להעביר את השירות בכיף ובהרגשה טובה.

והכי חשוב: מה לגבי התרומה למדינת ישראל?

כל יום הרגשתי שאני עוזר לביטחונה של מדינת ישראל, ידעתי שבזכות הדברים עליהם עבדתי, מדינת ישראל מצליחה לשמור על ביטחוננו שזה כל מטרתו של צה"ל והשירות הצבאי.

המלצות  למתגיסיים

      • השתדלו כמה שיותר מוקדם להחליט מה הכיוון אליו אתם רוצים לשרת בצבא ותשאירו לכם גם תוכנית ב' במידה ולא תצליחו לקבל את מבוקשכם.
      • השתדלו לחקור על מסלולים, צאו ותנסו לכוון אליהם, תעזרו לצבא לדעת מה מתאים לכם וציינו זאת בצו-ראשון.
      • השתדלו לא לוותר ולא לחפף בשום דבר הקשור לצבא. לדוגמא: אם שלחו לך זימון אל תתעצלו, תלכו אתם לא תצטערו על זה בעתיד.
      • יום הצו–ראשון הוא היום מהחשובים ביותר בשביל כל אדם שעומד להתגייס, ביום זה הצבא מכיר אותך ולפי יום זה הוא מעניק לך הזדמנויות להתקבל למקומות מעניינים. לכן התכוננו ליום זה ובמיוחד למבחני הדפ"ר. אל תתעצלו ואל תוותרו לעצמכם שלא תצטערו על כך בעתיד כמו ששמעתי מלא מעט אנשים.
      • כל המתגייסים שרוצים להיות מטובי הלוחמים בשורות צה"ל, לפחות בהתחלה תנסו להתאמן עם קבוצות הכנה לצה"ל בדר"כ המדריכים ידעו להוציא מכם את המירב וידריכו אתכם מה היחידות המובחרות רוצות מחייליהם.

השקעה קטנה של מספר ימים יכולה השפיעה לכם על שירות שלם- בהצלחה!!!!

לוחם ומפקד בגבעתי ופרח טיס בחיל האוויר

טרם הצבא:

כשהייתי נער, ידעתי מעט מאוד על הצבא ותפקידיו השונים. כשהגיוס התקרב, רציתי להתקבל לסיירת אך זה היה מאוחר מידי מפני שהייתי נער שברירי ללא כושר גופני וללא הכנה מנטלית ומודעות לאתגר, לכן כשלתי ביום סיירות. מה שכן, תמיד היה לי ראש ורצינות ולכן השקעתי והצלחתי במבחני הצו הראשון שקיבעו לי נתונים גבוהים שבהמשך הדרך יעזרו לי מאוד.

עם פרופיל 97 וללא איתור מוקדם לאף יחידה, התגייסתי כמו רבים וטובים לחיל רגלים, לחטיבת גבעתי. גויסתי בגיוס השלמות, לאחר שהגיבוש החטיבתי התרחש ולכן לא ניתנה לי ההזדמנות להתקבל לסיירת החטיבה (בכנות אומר שלא הייתי עובר את הגיבוש בתקופה זו) ולכן נשלחתי ישירות לגדוד רותם.

שירות בגבעתי:

סמל גבעתי

קשה לתאר את השוק הראשוני של ילד שמגיע לראשונה לבא"ח גבעתי בקציעות, אז אומר שזה היה השוק הגדול בחיי. בתוך תוכי עוד לא עיכלתי את העובדה שאני הולך להיות לוחם, קרבי, אוחז נשק. המציאות בטירונות היא שבאמת אין זמן לחשוב על כלום. הייתי עסוק בלשרוד יום אחרי יום, מההשכמה ב5 וחצי בבוקר עד שעת הט"ש בעשר בלילה- טרטורים, צעקות, אוכל מגעיל, עבודות לוגיסטיות, נקיונות, עוד טרטורים, מסעות, ריצות ועוד. זכור לי שהייתי חלש פיזית. במסע האלונקות הראשון, בקושי הצלחתי להישאר מתחת לכמה שניות. מעבר לקושי הפיזי, היה לי קשה עם הסביבה בהתחלה. לראשונה בחיים כופים עלייך להיות במחיצת 100 אנשים שעם חלקם לעולם לא הייתי מדבר או מתחבר בסיטואציה אחרת בחיים. כשאדם לא מוצא חן בעיניך באזרחות, אתה יכול להתעלם ולהתקדם, בצבא אתה צריך להתמודד.

הזמן עשה את שלו והתחלתי להתרגל. גיליתי שאני נמצא בכיתה טובה עם חברים טובים שאני בקשר איתם עד היום (6 שנים וחצי). התחזקתי ואני יכול לומר שלאורך שירותי, לעולם לא הפסדתי מסע או אימון עקב פציעה או פרישה.

לאחר האימון המתקדם, יועדתי לצאת לקורס מכים. היה ברור לי שזה ההמשך המתבקש. יצאתי להכנה לקורס מטעם החטיבה, שאותה לא עברתי. במבדקי הכושר, הניווטים והמבחנים העיוניים הייתי מטובי ההכנה, אך המפק"צ שלי הדיח אותי בטענה שאני עדין מידי, לא מספיק "ערבי" לטענתו ויהיה לי קשה לפקד על חיילי הגדוד. יצאתי מהסיפור מבואס. חזרתי לגדוד שלי ונאמר לי שהחליטו להוציא אותי לעוד הקצאה של הקורס עקב הנתונים הגבוהים שלי, את ההכנה הזו עברתי ויצאתי לקורס בביסל"ח 17 .

ביליתי שם תקופה יפה שבסופה חזרתי לגדוד לפקד על כיתה בפלוגת המסלול. זו הייתה פלוגה מאוד לא ממושמעת וזו הייתה טבילת אש רצינית. אני זוכר שעשיתי עם עצמי הסכם- מותר לי לטעות, אבל אז ללמוד ממנה ולא לחזור עליה שנית. וכך ניסיתי להתנהל.

מיונים לטיס

בהמשך השירות, בקו צפון בהר דוב. הגשתי בקשה לעבור לחיל האוויר ולהתחיל קורס טיס. פה המקום להזכיר כמה חשוב לקחת ברצינות את המבדקים של הצו הראשון, כפי שאתם רואים זה יכול לפתוח דלתות מעניינות. זה התחיל בתור בדיחה למען האמת, וכל זימון למבדק שקיבלתי, לקחתי בתור יום חופש כיף מהצבא. בסופו של דבר, לאחר תהליך של כמעט שנה שבה עברתי את כל המבדקים, קיבלתי זימון לגיבוש.

אציין שזו הייתה השנה השלישית והאחרונה שלי בצבא, שבה בין היתר הייתי סמל מחלקה של חיילים חדשים, מהרגע הראשון בטירונות למשך עשרה חודשים, וזו החוויה החזקה והטובה ביותר שאני לוקח מהשירות בגבעתי. חווית ההדרכה היא משהו שלא הכרתי ולא הייתי מודע לעוצמה שיש בה.

גיבוש טיס:

במקביל, התחלתי לחשוב מה ארצה לעשות כשאשתחרר. כשהבנתי שאין לי כ"כ כיוון, החלטתי שהאתגר כמו קורס טיס הוא מטרה ראויה, לכן הלכתי לגיבוש, עם פז"מ של שנתיים ו-7 חודשים, ותיזזו אותי יחד עם ילדים בני 17. אני זוכר שחשבתי שיהיה לי קל, אבל בפועל היה לי קשה. גיבוש טיס הוא בעיקר מעצבן ומתסכל. שישה ימים של חוסר נוחות וסבל, כבראש המחשבה ש"מה אני לעזאזל עושה פה? עוד 3 חודשים אני מתחפש"ש!".

להפתעתי עברתי את הגיבוש. כל החברים מהגדוד חשבו שאני משוגע. קשה להבין מהלך כזה, כשכל השירות חייל מחכה לשחרור, ואז ממש רגע לפני מכוון למסלול של עוד 12 שנים בצבא.

חזרתי לגדוד ותפסנו קו בצפון עזה למשך חודש. ביום שבו הייתי צריך להשתחרר מהגדוד לדחיית שירות של לפני ההתחלה החדשה בחיל האוויר, התחילו להמטיר עלינו מרגמות מכל כיוון. באותו היום חוסל בכיר בחמאס, מה שהוביל להתלקחות ולמבצע עמוד ענן. זו הייתה החוויה המבצעית הרצינית הראשונה בשירות שלי, אבל למען האמת כל מה שרציתי היה לסיים כבר את הסיפור בגבעתי כדי שאספיק לנוח לפני הקורס. בסוף גם זה עבר בשלום, ומיד יצאתי הביתה לדרך חדשה.

פרח טיס:

התחלתי קורס טיס בחצרים בגיל 21 וחצי, לאחר כמעט 3 שנים של שירות סדיר. בדיעבד אומר שזו הייתה החלטה מצויינת וחווייה לכל החיים, אבל באותו הרגע היו ספקות- האם הצעד נכון? אני יכול להשתחרר ולטוס לטייל. עבדתי קשה 3 שנים ועשיתי את שלי. הסיכוי לסיים הוא קלוש. וכולי.kanaf_4_hatsor

2 מחשבות ליוו אותי לאורך התקופה שלי בביס"ט:

1. אני יכול בכל שלב לסיים פה ולהשתחרר, אז אין לי זכות להתבכיין ולהתלונן.

2. ראיתי את זה בתור משחק. אני רוצה לקחת חלק באתגר הזה, וחלק מהכללים הוא שיכולים להעיף אותי מהמשחק בכל שלב, גם לאחר שנתיים או שלוש. אמרתי לעצמי שזה שווה את הסיכון.

הטיסה הראשונה בסנונית הייתה הטיסה הראשונה שזכורה לי בחיי.

בגדול, החוויה מטיסות המיון היא קשה. הפואנטה היא, ולמעשה לכל אורך הקורס הזה, הוא להראות גרף למידה. לתחקר ולשפר. פחות משנה כמה אתה גרוע בהתחלה. ממש משנה איך אתה לומד מטעויות ומשתפר מחר. בנוסף, נותנים לך משימות אולי בלתי אפשריות רק כדי לראות איך אתה מתמודד עם כישלון.

עברתי את טיסות המיון והמכין, והגעתי לבסיסי, שהוא השלב הקרקעי שכולל ניווטים, מילוט, מסעות ובין היתר גם קורסים באקדמיה. אחד השיאים של שלב זה היה ניווט בדד של 50 קילומטר בצפון. כמה שזה היה מדהים, זה היה מתיש.

בקושי ראיתי את הבית, ואציין שבניגוד לתקופה בגבעתי, זה ממש לא היה סיפור גדול. אהבתי את חיל האוויר. אהבתי את השימוש בראש ואת האתגר. אהבתי את ההוויי המיוחד.

לאחר שנה וחודש, אחרי שעשיתי צ'ק קרב, צ'ק מסוקים וצ'ק נווטים (מסלול מייסר של חודשיים, מכונה "צ'ק חמורים") הודחתי עקב רמת טיסה נמוכה. למרות שלדעתי הייתי הכי גרוע בטיסות במסוקים, אציין שאלו היו הטיסות המהנות ביותר.

לקראת הסוף, המורל שלי התחיל לרדת. הרגשתי שאני כבר לא מספיק טוב, שאני לא ברמה הנדרשת, יחד עם העייפות והמיאוס של להימצא במבחן לאורך חודשיים, יום אחרי יום. המחשבה (המטעה תמיד) האם יכול להיות שזה לא בשבילי החלה לחלחל, לראשונה התחלתי להרגיש באמת שאולי זה הסוף מבחינתי, זה אכן היה.

אחרי שמדיחים חניך מבית הספר לטיסה, הפסיכולוג של בית הספר נפגש איתו וגולל בפניו את רשמיו ה"סודיים" ממהלך הקורס. נאמר לי שבשלב הקרקעי הייתי מצויין, ובכל הקשור לרמת טיסה- ממוצע מינוס.

בתוכי הבנתי שפחדתי להשתחרר ולהתעסק עם המון שאלות קשות. מה אעשה בחיים? מה אלמד? מי אני רוצה להיות? שאלות שהיה לי קל להתחמק מהן תחת העומס העצום של הקורס, ולכן הייתי שמח למחצה על האפשרות להתמודד עם האתגר הבא, האזרחות.

השאלה האם היה עדיף לי להמשיך בקורס תישאר כנראה פתוחה, אבל זה לא ממש מיוחד כי כל בחירה (בכפייה או ברצון) בחיים במסלול אחד מותירה מאחור, בעלטה, מסלול אפשרי אחר.

מפקד קרבי ביחידת כפיר

רקע

כפיר- הכנה לצה כיום אני סטודנט למשפטים שנה שלישית ובסמסטר הנוכחי אני נמצא באוניברסיטה בסין במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים. אבל נתחיל מהתחלה: אני הבן הצעיר למשפחה גלילית ויש לי אחות ושני אחים. למדתי בבית ספר יסודי בעירי ולאחר מכן עברתי לתיכון באיזור.

אבל תמיד הייתה לי בעיה בלימודים, אתם מבינים, הייתי היפר-אקטיבי. לא יכולתי לשבת ולהתרכז בשיעור אלמלא הוא היה מעניין במיוחד. כך שמצאתי את עצמי בחלק גדול מהבית ספר היסודי ואחר כך בחטיבת הביניים – מועף מהכיתה ומשוטט במרחבי בית הספר. אבל שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא למדתי, הייתי מסיים תמיד את שיעורי הבית והמטלות עוד בבית ספר, כמעט אף פעם לא נשארו לי מטלות לעבודה בבית. ידעתי ללמוד בכוחות עצמי. ככל שעברו השנים הבנתי יותר ויותר שהמסגרת הזו פחות מתאימה לי, כך שאחרי שסיימתי את הבגרות הראשונה גמלה בליבי ההחלטה לעזוב את התיכון וללמוד בכוחות עצמי. וכך עשיתי. הגעתי להסדר מסויים עם המנהל כך שאוכל להשתתף בימים מרוכזים וכד' ומלבד זאת אלמד בכוחות עצמי.

כך התחילה תקופה חדשה בחיי, מסוף כיתה י' עד סוף יב' הייתי במצב הזה. למדתי בכוחות עצמי. גיליתי שהאישיות שלי הרבה יותר מותאמת ללימוד עצמאי. גיליתי מסוגלות לשבת שש ושבע שעות ברציפות ולקרוא. גם גיליתי על עצמי שאני הרבה יותר טוב בתחום ההומאני (מקצועות כמו הסטוריה, לשון, אזרחות) מאשר בתחום הריאלי ( מתמטיקה, פיסיקה וכד'). לבינתיים לא נשארתי בבית כל התקופה הזאת אלא מצאתי מכינה קדם צבאית, שם ממוצע הגילאים היה גבוה משלי (הגיעו לשם חבר'ה אחרי צבא ואפילו חלק חזרו לשם בגמר שירותם הצבאי). הגעתי לשם בעקבות אח שלי שהיה שם לפני שירותו הצבאי.

צו ראשון

כשקיבלתי זימון לצו ראשון לא היה לי מושג כל כך במה מדובר. גם שני אחי הגדולים לא תרמו לי הרבה מידע בנושא, מהעובדה הפשוטה שגם הם לא היו מודעים לנושא. וכאן אני רואה את הבעיה הראשונה. אם אתם קוראים שורות אלו – אתם כבר בנקודת פתיחה מצויינת מכיוון שאתם מ-ת-ע-נ-י-י-נ-ים!!! אתם מודעים לחשיבות של השירות הצבאי – וזה כבר דבר מצויין – ומכאן תיקחו את זה קדימה. אל תשאירו את העניין ברמת ההתעניינות גרידא. נחזור לצו הראשון – הגעתי בלי טיפה של הכנה מוקדמת, עברתי את כל המבדקים, השאלונים והבחנים – ולמרבה הפלא קיבלתי דפ"ר וקב"א טובים. כך שלאחר זמן כן הגיעו לביתי מעטפות שהכילו זימונים ליום סיירות וליחידות שונות, אבל אני נשארתי אדיש למדי לכל הזימונים, ולא גיליתי בהם עניין מיוחד. הכל נראה לי רחוק מאוד ולא רלוונטי לגבי. וכאן עשיתי את טעות מספר 2, לאחר מכן למדתי כלל בחיים: אף פעם אל תסגור דלתות! נותנים לך אפשרות – תפתח אותה! זה לא מחייב שתממש אותה – אבל אתה משאיר לעצמך את האפשרות.

לקראת גיוס

אחרי שסיימתי את כל הבגרויות (שאת רובן כבר סיימתי בסוף כיתה י"א), החלטתי שאני רוצה להשאר עוד תקופה במכינה הקדם צבאית. היה לי טוב שם. פרחתי מהבחינה החברתית ומהבחינה הלימודית. גיליתי הרבה דברים על עצמי, למדתי הרבה דברים שעניינו אותי וגם עשינו פעילויות חברתיות בקהילה. נשארתי במכינה לבסוף כשנה וחצי ואז התגייסתי.

למרבה האירוניה למרות שהמכינה הוגדרה כמכינה קדם צבאית, לא היה שם דגש על הכנה לצבא, הדגש היה יותר על לימוד ותרומה לקהילה. רוב התלמידים התגייסו לחי"ר רגיל. גם אני הייתי אמור להתגייס לחי"ר רגיל, אבל אז לקראת הגיוס – התעוררתי! התחלתי קצת לקרוא ולדבר עם אנשים על הנושא, קראתי קצת על האפשרויות והיחידות השונות. אבל התאריך היה כבר מאוחר. אחרי מאמצים רבים הצלחתי לקבל זימון לגיבוש צנחנים ולדובדבן. הבעיה הייתה שהגיבוש כבר היה ממש קרוב ואני הייתי לא בכושר. התחלתי להתאמן באופן עצמאי ולבצע ריצות באופן סדיר – ללא הדרכה או הכוונה. הגעתי ליום הגיבוש ובהתחלה הלך לי ממש טוב, בריצת 2000 הייתי בין הראשונים. אך כשהגענו לשלב הסיבולת לב ריאה והתחילו הטרטורים ושקי החול – הייתי על סף עילפון ונפלתי מהגיבוש. הרגשתי כל-כך רע עם עצמי. הרגשתי כאילו אכזבתי את עצמי ושאני שווה פחות. אני משתף אתכם בסיפור הכישלון והאכזבה כי אני הסקתי ממנו 2 מסקנות חשובות: 1. חשיבות ההכנה מראש. 2. גם כשנכשלים חשוב להמשיך קדימה. אך במסקנות אגע בהמשך.

אז חזרתי למכינה מאוכזב מעצמי ומתבייש בכלל לספר שהלכתי ליום גיבוש… נשארו לי כמה חודשים במכינה – ואז התגייסתי.

השירות הצבאי

התגייסתי לחטיבת כפיר עם מספר חברים מהמכינה, דבר שעשה את הנחיתה לצבא הרבה יותר רכה ונעימה. תמיד ישנו את ההלם הראשוני, המסגרת הנוקשה והתובענית. פתאום אין לך זמן בשביל עצמך והיום שלך מתחלק ל-5 דקות פה, 5 דקות שם. אבל אני פרחתי בצבא. ההיפר אקטיביות שבי מצאה פתאום שטח נרחב להתפרס עליו – נהנתי מהאימונים, נהנתי מהריצות. אפילו הייתי מתאמן יותר ממה שהיינו חייבים להתאמן. נכנסתי לכושר מצויין והתחלתי להתמקצע באימונים.

אבל לאחר תקופה הרגשתי תחושת החמצה. בתוך הצבא הכרתי ולמדתי על היחידות השונות, ראיתי את החיילים של עוקץ מתאמנים לידינו – וראיתי את ההבדל ברמה. ידעתי שאני מסוגל להפיק מעצמי הרבה הרבה יותר ממה שדרשו ממני. ואני רוצה קצת להרחיב על התחושה הזאת: אין דבר נורא מחוסר מימוש עצמי. הידיעה שאתה יכול יותר ומנוע מכך – בשל בחירות קודמות שביצעת – היא נוראה. ואין לך את מי להאשים מלבד עצמך.

התחושה הזאת נמשכה – עד לקורס מפקדים. הבנתי שאוכל להוציא מעצמי יותר ולתרום יותר אם אהיה מפקד ולכן חתרתי לכך. הייתי בכושר מצויין והצטיינתי בתחום הלימודי (גם בצבא לומדים) כך שלא הייתה לי בעיה מיוחדת לצאת לקורס. שימשתי בתפקיד מפקד כשנה ולאחר מכן יצאתי לקורס סמלים בכירים – שזהו קורס יוקרתי  ואיכותי. כמפקד וכסמל התנסיתי באחריות על עשרות חיילים, ואף שימשתי כתפקיד רס"פ על פלוגה מתגבשת של חיילים שהתמיינו ליחידות עוקץ ונהיגה מבצעית. במסגרת התפקיד תמיד אפשר לתת יותר מעצמך, תמיד יש מה להשקיע יותר – ושם הרגשתי שאני יותר מעצמי.

מחשבות ומסקנות

–          כמו שכתבתי, אם עינכם רואות שורות אלו – אתם בכיוון הנכון. מלבד הברור מאליו של התרומה והערך הגדול של השירות, צה"ל הוא מקום שיכול להיות מקפצה ענקית לכם בעצמכם. החל מהיחידות הטכנולוגיות ויחידות המודיעין שיציידו אתכם בידע ונסיון המבוקש בשוק מאוד ועד לתפקידים קרביים בכירים שיציידו אתכם בנסיון ניהולי ובחיספוס של האישיות שלכם מהזווית של עמידה בלחץ, יכולות אילתור, יוזמה, פיקוד ועוד.

  • הדבר החשוב בעיני הוא שתמצאו את הנקודות שאתם טובים בהם, ומשם תבנו את המסלול! אם אתם עם ראש ריאלי ואנליטי חפשו בכיוון הזה. אם שירות קרבי קורץ לכם יותר – חיתרו לכיוון הזה. העיקר שתעשו את הכי טוב שאתם יכולים. חשוב לא לוותר ולא להיות אדיש. תציבו מטרות ואל תתנו לשום דבר לעצור אתכם.
  • הכנה: צו ראשון הוא הזדמנות חד פעמית – אל תפספסו אותה. ככל שתכינו את עצמכם יותר – כך האפשרויות שייפתחו בפניכם יהיו יוקרתיות, איכותיות ומעניינות יותר. זו השקעה משתלמת שיכולה לקבוע את העתיד הקרוב ואף את הקריירה שלכם כולה!
  • מעבר לצו ראשון, הכנה בכלל היא חשובה. הכנה מתחילה מידע. ידע הוא כח. ככל שתדעו יותר לקראת מה אתם הולכים ומה האפשרויות העומדות בפניכם – כך תבצעו בחירות מושכלות יותר. על כן מומלץ בחום לקרוא כמה שיותר על הנושא. יש לכם את האינטרנט, נצלו את הכלי המטורף הזה! יש לכם גישה למידע על כל דבר שקיים. זכרו: ככל שתדעו יותר – תוכלו להחליט טוב יותר! אבל לא רק קריאה: במידה ומצאתם משהו שנראה לכם מעניין, חפשו מישהו שמשרת או ששירת בתחום, תפסו אותו לשיחה – אין כמו לשמוע דברים מכלי ראשון. כך תקבלו תמונה רחבה ואמיתית של המציאות. גם כאן, ככל שתדברו עם יותר אנשים מהתחום – תקבלו תמונה מדוייקת יותר.
  • ולסיום: במידה ולא הצלחתם להגיע למקום שרציתם – חשוב לא להתייאש! נתחו את המצב מחדש, בידקו מה האפשרויות שעדיין עומדות בפניכם – סמנו מטרה חדשה והמשיכו לחתור בכל הכח.

מפקד קרבי בחטיבת גבעתי

בסיפור על התקופה שטרם הגיוס, אפרט על כל השלבים שעברתי וכיצד הם השפיעו או יכלו להשפיע עלי. אני כותב סיפור זה ע"מ למנוע מנערים ונערות לבצע את השגיאות והטעויות שאני עשיתי בעבר וכיום אני מתחרט עליהם. אומנם הייתי מפקד בחטיבת גבעתי ועשיתי שירות קרבי ללא דופי אך עד היום 3 שנים אחרי אני מרגיש תחושת החמצה.

על מנת להבין את הסיפור ואת התחושות אביא רקע קצר לגביי. נולדתי בצרפת וביצעתי עלייה בגיל 5, וכך גם רוב משפחתי המורחבת הן מצד אמי והן מצד אבי. בתור משפחה מורחבת של עולים מעולם לא הכרנו את הגוף הצבאי ולא היה עם מי להתייעץ כיוון שהיינו עולים ותיקים. ממשפחתי המורחבת הייתי הראשון להתגייס לצה"ל ולא היה לי מישהו בעל ניסיון להתייעץ איתו. ביסודי ובתיכון הייתי מצטיין בלימודים בעיקר בנושאים הראליים, למדתי בתיכון ישיבתי אשר דחף לשירות קרבי וסיירות כל שאר סוגי השירות נראו בעבר שוליים.

הצו ראשון

ההיכרות הראשונה שלי עם צה"ל היה הצו ראשון בלשכת הגיוס באר שבע, שם הגעתי מהתחנה מרכזית ברגל. התחלתי לבצע את האימות נתונים שם שאלו כל מיני שאלות עלי ועל משפחתי. לאחר מכן ביצעתי את המבחן בעברית-מבחן קליל יחסית. התחנה שאחרי היא הבדיקה הרפואית. התחלתי מבדיקת השתן שביצעתי בלשכה עצמה בשירותים, הבנתי שניתן לבצע זאת בבית ולהביא את הקופסה בשקית נסתרת. לאחר מכן ביצעתי את בדיקת הראייה ואז נערכת הבדיקה הרפואית ע"י רופא הלשכה, חלק מלחיץ כמובן כי לא כל יום בודקים לי את האיברים החיוניים. הרופא ישאל אתכם על השאלון שמילאתם עם רופא המשפחה בבית ואז הוא עובר לבדיקה הפיזית- אין צורך להילחץ תחשבו על כך שכמעט כל אחד במדינה עבר את אותו סוג בדיקה.

לאחר מכן היה את הראיון האישי שם יושבת מאבחנת ששואלת הרבה שאלות ע"מ להכיר אתכם ולראות האם אתם שפויים. אני זוכר שאמרתי למאבחנת שאני רוצה להגיע לסיירת מטכ"ל (זו כנראה היחידה הבודדת שהכרתי אז) כצפוי לבן ישיבה תיכונית, בדיעבד ההמלצה שלי אליכם היא להיות אמיתיים עם עצמכם ולבחון היכן החולשות והחוזקות שלכם ולהגיד ולהבליט זאת בראיון על מנת שתוכלו לקבל תפקיד אשר יתאים לאופי וליכולות שלכם, כך אתם תהיו מסופקים וגם צה"ל ממכם.

השלב שלאחר מכן היה המבחנים הפסיכוטכניים שאליהם לא התכונני כיוון שלא הכרתי את האפשרות הזו, אבל כיום בדיעבד הייתי לומד טרם המבחן כיוון שקיבלתי דפ"ר 70 ועד היום אני יודע היכן היו הטעויות שלי- החלק של הבנת הוראות לא הבנתי מה רצו ממני בשאלות (עולה חדש…). לפחות בחשבון הייתי טוב. בסוף יצאתי עם פרופיל 97 קב"א 54 ודפ"ר 70.

לאחר הצו ראשון

יום שדה

לאחר שיצאתי מהצו ראשון בחופשה שבין יא' ל-יב' התחלתי להתאמן לקראת היום שדה בו נבחנים על מנת להגיע לסיירות השונות. מאז היותי ילד הייתי חלש בכל הקשור לריצות, הייתי יותר בקטע של לימודים. אני עדיין זוכר את הריצה הראשונה שלי 600 מ' עמדתי להתעלף, שנתיים אחרי כבר יכולתי לרוץ בקלילות יחסית 10 ק"מ [במשך השירות גיליתי שאני חלש בריצות אך חזק בכל הקשור לכוח ומסעות] קראתי הרבה ספרים על סיירת מטכ"ל ושייטת על מנת להכיר את המנטליות ולשאוב מוטיבציה. בדיעבד הייתי צריך להתמקד במה שאני טוב ולא בחולשות שלי ולבקש להתמיין על פי זה. למשל אני טיפוס אנליטי, בעל יכולת ניתוח גבוה, אוטודידקט (בעל יכולת למידה עצמאית). אני די בטוח שיכולתי למצוא את עצמי בתפקיד יותר מתאים לי ושאבצע בו עבודה מצוינת. למי שמתאים קרבי אני ממליץ לו למצוא חברים שגם בראש או להצטרף לקבוצות כושר והכנה כגון "אדרנלין כושר קרבי"  שיכינו אתכם מבחינה פיזית ומנטלית ויביאו אתכם למקום שאליו אתם משתוקקים [אני התאמנתי לבד ולא ידעתי את מצב הכושר שלי לעומת שאר המתגייסים], הגעתי ליום שדה שם פתחו אותי.. ולא רק שלא התקבלתי אלא גם הבנתי שזה לא בשבילי. חבל שזה היה כ- חודשיים לפני הגיוס שלי שאז לא היה לי מרחב תמרון לנסות להתקבל ליחידות אחרות.

מיונים לטיס

תוך כדי ההכנות שלי ליום השדה, התחלתי מיונים לטיס (בלעדי זה לא ניתן לבצע יום שדה). במיונים לטיס הייתי טוב כיוון שיש לי חוש ניתוח טוב. אחד המבחנים המעניינים שהיה  במיון הינו מכשיר המורכב מעשרות חלקים אשר מבצע פעולה מסוימת ולאחר מכן מפרקים אותו והתפקיד שלנו להרכיב אותו חזרה (רק אחד ל-150 מצליחים) ולי הייתה טעות באחד הפינים. לאחר שנכשלתי ביום שדה ביקשתי לבטל את המשך המיונים כי התחלתי אותם לכתחילה רק על מנת לבצע את היום שדה.

טעות השירות

כעת הגענו לאחת הטעויות הגדולות יותר בשירות ובחיי בכלל. טרם הגיוס שלחו לי מכתב מיון (לא רשום מהיכן), בדיעבד מחברים התברר שזה היה ממודיעין. זה היה יום מיון לתפקידים שונים. לצערי יצאתי יום לפני המועד והגעתי למבנה ריק החלטתי שלא אלך יום למחרת כי אני רוצה סיירת מטכ"ל ודברים אחרים לא מעניינים אותי. כיום אני רואה שהייתי מתאים מאוד ליחידת המודיעין כיוון שיש שם שימוש ביכולות שכליות ופחות גופניות (שאני חלש בהן יחסית). לאחר שלא הצלחתי להתקבל לאן שרציתי, הייתי מאוכזב מעצמי החלטתי להתגייס היכן שישימו אותי ואשתדל להעביר את 3 השנים שלי במהירות האפשרית. כך הגעתי לגבעתי והייתי חייל ומפקד טוב ועשיתי שירות משמעותי אך תמיד מקננת בי ההרגשה שלא מיציתי את יכולותי כמו שרציתי, הרגשה זו ליוותה אותי במשך כל 3 שנות השירות שלי אשר נדמו כנצח.

לסיכום הטיפים שלי לכל העומדים טרם הצו ראשון הן:

  • תתכוננו לפני הצו ראשון על מנת שתקבלו את הנתונים הגבוהים ביותר, כך שתוכלו לקבל זימון ומבחנים לכל יחידה שתרצו.
  • הגיעו לכל זימון ומיון זה לא מזיק לראות, תהיו עם ראש פתוח להצעות.
  • אם אתם הולכים עד הסוף עם סיירות וקרבי אל תתכוננו לבד תעזרו בגופים כגון "אדרנלין כושר קרבי" שם תכירו מדריכים שעברו והצליחו להגיע למקומות הללו- אין חכם כבעל ניסיון.
  • דעו שלצו ראשון יש השלכות גם לאחר הצבא לכל מי שרוצה לצאת לפיקוד וקצונה אז השקיעו והצליחו.
  • לא משנה להיכן תגיעו בסוף העיקר שתתנו את הטוב ביותר שלכם.